בס"ד
פסיכותורפיה היא שיטה לאיתור תבניות חשיבה המפריעות לנו בחיים, ועיצובן מחדש לתבניות עם השפעה חיובית. הפסיכותורפיה מתבססת על גילויים מהמדע, ועל תורת הקבלה, ומכאן שמה: פסיכו-תורה-פיה.
מהן תבניות חשיבה ?
כל בוקר, עוד לפני שהתעוררנו, כבר מתעורר ה"טייס האוטומטי" שלנו.
הוא קובע לנו מתי נקום ("שעון ביולוגי"), ואם נקום מיד, או נמשיך לשכב, וכמה זמן.
הוא קובע מהן המחשבות שמתרוצצות לנו בראש. מה טוב ומה רע, מה זה יפה, ומה זו אהבה, ועוד.
הוא קובע את התגובות הרגשיות שלנו: מה יגרום לנו לשמוח, מה יגרום לעצב, ומה לכעס, וכו'.
הוא קובע מה נעשה וממה נמנע. אם נעיז לנסות משהו חדש, או לא, ואחרי כמה ניסיונות נחליט אם זה הצליח או לא.
כל התגובות הללו ועוד רבות אחרות – נקראות תבניות חשיבה. הן כמו תכניות, שהמחשב האישי שלנו – המוח, מתוכנת להתנהג באופן הזה.
איך נוצרו התבניות או מי תכנת אותנו ?
בילדות (או בגלגול קודם) חווינו חוויה כלשהי, שגרמה לנו להסתכל על החיים בצורה שלילית, ולהתנהג בצורה מסוימת. החוויה והלימוד התקבעו במוח בצורה הזו, ומאז כך אנו מתנהגים. זה התיכנות הראשוני. במשך החיים, קורים לנו מקרים דומים נוספים, ותמיד אנחנו מתנהגים כמו הצורה הראשונית, וכך התבנית מתחזקת, עד שנדמה לנו שזו האישיות שלנו, ושהיא אינה ניתנת לתיקון.
איך ניתן להשתנות ?
כמו תכנית מחשב. מתכנתים מחדש.
בבסיס התבנית מונחת תובנה מסוימת. אם נתבונן, נראה שהתובנה הזו עזרה לנו בילדות, אבל עכשיו היא מפריעה לנו. הדרך היחידה לתקן את התבנית מהשורש היא להגיע למקום שבו היא נוצרה, ובמקום הזה להגיע להבנה חדשה. ההבנה הזו משנה את התבנית לצורה מועילה.
ניקח לדוגמא ילדה שלמדה לקבל אהבה רק ע"י ריצוי הסביבה, וכעת היא לא מסוגלת לשים גבולות ולומר לא (כי לא יאהבו אותה).
התבנית השגויה היא: כדי שיאהבו אותי – אני חייבת כל הזמן להעניק לכולם.
בילדות, התבנית הזו הועילה לה מאד, כי היא נתנה לה את הדרך לקבל אהבה, שזה מצרך חיוני בילדות. אבל בבגרות, זה מפריע לפתח מערכות יחסים תקינות, בהן צריך הדדיות.
הילדה הפנימית צריכה ללמוד שנתינה ללא גבולות זה לא אהבה. אפשר להציב גבולות מתוך אהבה. אפשר לומר לא מתוך אהבה. אפשר לקבל מתוך אהבה.
התבנית המתוקנת: אנחנו נמצאים בתוך שדה מלא באהבה – אהבת הבורא. האהבה הזו לא מותנית בדבר. כדי להרגיש אותה צריך רק לאפשר לה להיכנס לתוכנו ולהזרים אותה אל הסובבים אותנו.
מה קורה בטיפול ?
איתור התבנית השלילית:
כאשר המטופלת נמצאת במצב הרפיה, היא מתבקשת להתבונן באותה סיטואציה בעיתית, או דמות בעיתית בחייה, או במקום של הכאב הפיזי בגוף.
ברגע שהיא מתבוננת – הגוף מגיב, והמוח מתרגם את התגובה הזו לדימוי (ציור, תחושה וכד'). זהו הדימוי של התבנית שנמצאת בגוף. הדימוי הזה הוא פתיחת חלון לתת מודע, ובאמצעות סדרת שאלות, ניתן לברר מה הרגש השולט, ומהי התבנית השגויה.
כדי להגיע למקום שבו התבנית נוצרה, אנחנו יוצאים לדרך דימיונית, דרך מנהרת הזמן, כאשר הדימוי/ הרגש מוביל אותנו ישירות לזיכרון הראשון שבו הוא הופיע. הזיכרון הראשון שעולה – הוא המקום בו התבנית נוצרה.
תיקון התבנית:
המטופלת נכנסת לתוך הסיטואציה לשיחה עם הילדה הפנימית שבה.
בשיחה מספרים לילדה שהיא נשמה, יצור רוחני נצחי. מספרים לה על הבורא שיצר אותה ואוהב אותה, ועל העולם שהוא בי"ס לנשמה, שכל סיטואציה היא לימוד מיוחד עבורה, ועוד.
מלמדים את הילדה לחוש את אהבת הבורא, ולשאול אותו מה היא היתה צריכה ללמוד מהסיטואציה. כאשר הילדה מקבלת את התשובות, היא מבינה את מטרת הניסיון, ותחושתה משתנה לגמרי, וכך המטופלת מתקנת גם את הרגש וגם את התבנית. כלומר, אנחנו מתקנים אינפורמציה שגויה, ע"י אינפורמציה נכונה, והילדה מרגישה אחרת.
לבסוף חוזרים לאותו הדימוי שמצאנו בתחילת הטיפול. בדרך כלל הדימוי נמצא במקום שבו יש פוטנציאל גדול לאדם. לכן אנחנו לא מגרשים אותו, אלא רק מבקשים ממנו לגלות את הפוטנציאל החיובי הזה, ומציעים לו להשתנות על פי התפיסה החדשה שהילדה למדה.
הטיפול מסתיים כאשר הדימוי השתנה לצורה שהמטופלת מרגישה איתה נוח.
למי הטיפול לא מתאים?
עיקר הטיפול הוא שיחה דימיונית: עם דימויים שעולים, עם הילדה הקטנה, ועם בורא עולם. אין צורך "לראות" את הדימויים או את הילדה הקטנה, מספיק לחשוב עליהם, ולהמציא את התשובה שהם אומרים. מי שלא מסוגל לדמיין ולהמציא את השיחה – לא יפיק תועלת משיטה זו.